"לי זה לא יקרה" – המחקר שמסביר למה דווקא עובדים מנוסים עלולים להתעלם מסיכונים

"לי זה לא יקרה."

כמה פעמים שמענו את המשפט הזה?

עובד מטפס רק לרגע בלי אמצעי ההגנה המתאים. עובד אחר מרים משא בצורה לא נכונה כי "זה רק הפעם". מישהו משאיר מעבר חסום לכמה דקות, ואחר מחליט שאין צורך להקפיד על נוהל מסוים משום שהוא כבר ביצע את אותה פעולה מאות פעמים.

ברוב המקרים העובד אינו מנסה להיות חסר אחריות.

להפך.

לעיתים הוא באמת מאמין שהסיכון קטן ושדווקא לו לא יקרה דבר.

והמחקר מראה שהתופעה הזאת אמיתית.

הכירו את "הטיית האופטימיות"

בשנת 2010 פרסם ד"ר Carlo Caponecchia מאוניברסיטת New South Wales מחקר ב-Journal of Applied Social Psychology תחת הכותרת:

“It Won’t Happen to Me: An Investigation of Optimism Bias in Occupational Health and Safety”

בעברית: "לי זה לא יקרה – בחינת הטיית האופטימיות בתחום הבריאות והבטיחות בעבודה."

במחקר נבדקה תופעה פסיכולוגית המכונה Optimism Bias – הטיית האופטימיות.

המשמעות פשוטה: אנשים נוטים לחשוב שאירועים שליליים צפויים לקרות להם פחות מאשר לאנשים אחרים הדומים להם.

במחקר השתתפו 105 סטודנטים לתארים מתקדמים ועובדי אוניברסיטה. החוקרים מצאו רמות משמעותיות של הטיית אופטימיות במספר סיכונים הקשורים לבטיחות בעבודה, כולל האפשרות להיפגע או לגרום לפגיעה. כלומר, אנשים נטו להעריך שהסיכון שלהם נמוך יותר מהסיכון של אנשים אחרים המבצעים עבודה דומה.

וזאת בדיוק החשיבה שאנחנו מכירים כל כך טוב:

"תאונת עבודה יכולה לקרות – אבל כנראה לא לי."

הבעיה אינה תמיד חוסר ידע

אחת המסקנות החשובות שניתן לקחת מהמחקר היא שבעולם הבטיחות, לא מספיק שעובד יידע שקיים סיכון.

עובד יכול לדעת היטב שאסור לבצע פעולה מסוימת ועדיין לבצע אותה.

הוא יכול לדעת שצריך להשתמש בציוד מגן ועדיין לוותר עליו "רק הפעם".

הוא יכול לדעת שמעבר חייב להישאר פנוי ולומר לעצמו:

"זה יהיה כאן רק לחמש דקות."

כלומר, קיים הבדל בין:

"אני יודע שזה מסוכן"

לבין:

"אני מאמין שזה באמת יכול לקרות לי."

זו נקודה קריטית בכל הדרכת בטיחות לעובדים.

"לאחרים זה מסוכן. אני יודע מה אני עושה"

התופעה אינה חדשה.

עוד במחקריו הקלאסיים של הפסיכולוג Neil Weinstein נמצא שאנשים עלולים להיות אופטימיים מדי במיוחד כאשר הם מעריכים סיכונים הקשורים להתנהגות שלהם ולמאפיינים האישיים שלהם.

במילים אחרות, אנחנו יכולים להבין שקיימת סכנה ובאותה נשימה לחשוב שאנחנו יודעים להתמודד איתה טוב יותר מאחרים.

וזה הופך למסוכן במיוחד כאשר אותו עובד ביצע את הפעולה פעמים רבות ללא תאונה.

לדוגמה:

עובד עולה על סולם בצורה לא נכונה.

פעם אחת – לא קרה דבר.

עשר פעמים – לא קרה דבר.

מאה פעמים – עדיין לא קרה דבר.

מה הוא עלול ללמוד מהחוויה?

לא בהכרח שהייתה לו הצלחה למרות הסיכון.

אלא ש:

"כנראה שזה בכלל לא כל כך מסוכן."

וכאן בדיוק מתחילה הבעיה.

מחקרים חדשים מחזקים את התמונה

המחקר מ-2010 לא נשאר ממצא בודד.

מחקר שפורסם ב-2022 ובחן 183 עובדי בנייה מצא קשר בין הטיית אופטימיות הקשורה לסיכוני עבודה לבין התנהגות של נטילת סיכונים. החוקרים בחנו גם את השפעת "אקלים הבטיחות" בארגון והראו שלסביבה הארגונית ולתפיסת הבטיחות יש תפקיד בהתנהגות העובדים.

מחקר נוסף, שפורסם ב-2026 ובחן 262 עובדי בנייה, התקדם צעד נוסף.

החוקרים מצאו כי כאשר עובדים מאמינים שתוצאה שלילית "לא תקרה להם", הדבר עשוי להקטין את תפיסת הסיכון שלהם ובהמשך להפחית את המוטיבציה לנקוט באמצעי זהירות.

כלומר, השרשרת יכולה להיראות כך:

"לי זה לא יקרה" → הסיכון נתפס כנמוך יותר → פחות זהירות → יותר התנהגות לא בטוחה.

זו בדיוק הסיבה שהדרכת בטיחות טובה אינה יכולה להסתכם ברשימת כללים.

למה "כבר הדרכנו אותו פעם" לא תמיד מספיק?

עובדים שוכחים.

אבל זאת רק חלק מהבעיה.

עם הזמן עובדים גם מתרגלים לסיכון.

מפגע שהיה בולט מאוד לעובד חדש יכול להפוך לחלק רגיל מהנוף עבור עובד שנמצא במקום העבודה כבר שנים.

אחרי מספיק זמן הוא כבר כמעט אינו מבחין בו.

לכן רענון בטיחות לעובדים אינו צריך להיות רק דרישה מנהלתית או חזרה על אותה מצגת משנה שעברה.

מטרתו צריכה להיות להחזיר את הסיכון למודעות.

לגרום לעובד לעצור ולחשוב:

"רגע. האם גם אני עושה את זה?"

איך הדרכת בטיחות יכולה להתמודד עם "לי זה לא יקרה"?

כאן נכנסת החשיבות של האופן שבו מבצעים את ההדרכה.

אם אנחנו רק אומרים לעובד:

"יש להיזהר מנפילות."

המידע אולי נכון, אבל העובד יכול בקלות לחשוב שהוא מתייחס למישהו אחר.

לעומת זאת, לומדת בטיחות בעבודה יכולה להציב בפני העובד מצב אמיתי:

אתה רואה כבל חשמל החוצה מעבר.

אתה ממהר.

אף אחד עדיין לא נפל.

מה אתה עושה?

עכשיו העובד כבר אינו רק קורא כלל.

הוא צריך לקבל החלטה.

וזה הבדל משמעותי.

מתיאוריה לתרחישים מהחיים

הדרכת בטיחות אפקטיבית יכולה לכלול תרחישים שבהם העובד נדרש לזהות סיכון, לבחור בין אפשרויות ולהבין מה יכולה להיות התוצאה של כל החלטה.

לדוגמה:

עובד מבחין במפגע קטן על הרצפה.

האם הוא:

א. ממשיך בעבודה כי מישהו אחר בוודאי יטפל בזה.
ב. מודיע לעובד הבא להיזהר.
ג. מטפל במפגע או מדווח עליו בהתאם לנוהל.

תרחישים כאלה הופכים לומדת בטיחות ממידע פסיבי לתהליך שבו העובד חושב על ההתנהגות שלו עצמו.

וזה חשוב במיוחד כשמנסים להתמודד עם הטיית "לי זה לא יקרה".

למה זה רלוונטי גם לעובדי משרד?

קל לחשוב שהטיית האופטימיות רלוונטית בעיקר לעבודה בגובה, מכונות או אתרי בנייה.

אבל היא נמצאת גם במשרד.

"אני רק אחבר עוד מכשיר לשקע."

"אני ארים את הארגז לבד."

"זה רק כבל קטן במעבר."

"לא צריך עכשיו לסדר את העמדה."

"אני יודע איפה יציאת החירום."

רוב הסיכונים במקום העבודה אינם מלווים בשלט גדול שאומר:

"התאונה הבאה עומדת להתרחש כאן."

לעיתים דווקא הפעולות היומיומיות והרגילות ביותר הן אלו שבהן אנחנו מפסיקים לשים לב.

לכן גם לומדת בטיחות לעובדי משרד צריכה להתמודד לא רק עם הידע של העובד אלא עם הדרך שבה הוא תופס את הסיכון.

תרבות בטיחות טובה מתחילה בשינוי חשיבה

ארגון בטוח אינו ארגון שבו העובדים פשוט יודעים לדקלם את הנהלים.

הוא ארגון שבו העובדים חושבים על בטיחות כחלק מהעבודה.

עובד צריך להרגיש בנוח לעצור פעולה כשהיא אינה בטוחה.

לדווח על מפגע.

להעיר לחבר לעבודה.

להשתמש בציוד הנדרש גם כאשר הפעולה אורכת שתי דקות בלבד.

ולשאול את עצמו מדי פעם:

"האם התרגלתי לסיכון הזה עד כדי כך שאני כבר לא רואה אותו?"

ולכן המשפט "לי זה לא יקרה" הוא בדיוק המשפט שצריך לדבר עליו

המטרה של הדרכת בטיחות אינה להפחיד עובדים.

המטרה היא בדיוק ההפך: לגרום להם להעריך סיכונים בצורה מציאותית ולקבל החלטות טובות יותר.

המחקר של Caponecchia הראה כבר ב-2010 שאנחנו עלולים לחשוב שאירועי בטיחות פחות צפויים לקרות לנו מאשר לאחרים המבצעים עבודה דומה. מחקרים נוספים שנערכו מאז מצביעים על קשר בין הטיית אופטימיות, תפיסת סיכון והתנהגות מסוכנת.

לכן בפעם הבאה שעובד חושב:

"עשיתי את זה כבר אלף פעם ולא קרה כלום"

אולי כדאי להפוך את המשפט:

זה שלא קרה עד היום, לא אומר שהפעולה בטוחה.

לומדת בטיחות בעבודה – לא רק לדעת, גם להבין את הסיכון

באלומה אנו מאמינים שהדרכת בטיחות לעובדים צריכה להיות ברורה, נגישה ורלוונטית למצבים שהעובד פוגש במהלך יום העבודה.

באמצעות לומדת בטיחות בעבודה ניתן להעביר לעובדים תכני בטיחות בצורה דיגיטלית, לשלב תרחישים ושאלות, לבצע רענוני בטיחות ולעקוב אחר השלמת ההדרכה.

כי לפעמים המשפט החשוב ביותר בהדרכת בטיחות אינו:

"זה מסוכן."

אלא:

"זה יכול לקרות גם לי."